המסע האישי שלי למגדלור
ב 1 בדצמבר 2020 הגיעה
משאית הביתה לקחת את הדברים שלי.
האמת, שלא היה צריך משאית.
מכונית מסחרית היתה מספיקה.
עזבתי את הבית אחרי 25 שנה,
עם 29 קרטונים של בגדים, ספרים,
ספת יחיד אחת ולב שבור.
נישקתי את הילדים
וביקשתי שיבואו לראות את הדירה שלי למחרת,
כי כבר היו בה שתי מיטות ונוכל להסתדר כולנו יחד ללילה
עד שהשאר יגיע.
הגירושין שלי לפני שנה וחצי היו מכה קשה וכואבת שפירקה לי את הלב
וברגעים מסוימים חשבתי שאפילו כמה עצמות
ואיזה שליש לבלב.
כדי ללוות את כל האירוע הזה
והתחושה הכללית שלי,
הגיעה גם התפרקות עיסקית מרשימה ממש,
ואני ששרדתי את הקורונה ושילמתי לכל אורכה לעובדים
נאלצתי להגיד להם שאין לי איך לעשות את זה.
לשמחתי הם נתנו לי גב, המדהימים האלה,
למרות שלא באמת האמנתי שאצא מזה.
הייתי שבור לחלוטין.
אני זוכר שבת אחת שישבתי בבית,
והרגשתי הכי בודד בעולם.
עשיתי עם עצמי חושבים,
וגיליתי שאני לא מאושר.
יותר מזה,
כנראה שאף פעם לא הייתי מאושר.
לכאורה, הכל היה בסדר. אפילו לפני הפרידה.
עבדתי בייעוד שלי,
אני בריא, יש לי משפחה נהדרת, אני בחור די מוצלח,
והאמת שאפילו הסתדרתי תמיד עם כסף.
נחלתי כישלונות גדולים,
אבל גם הצלחות גדולות.
אז לפי הסיפור והחשיבה החיובית, אני אמור להיות מאושר, לא?
אמורים להסתכל על הצד החיובי, לא?
אפילו אני מלמד את זה.
כאילו, אין לי על מה להתלונן.
אני אפילו לא הראשון בהיסטוריה שהתגרש,
ואנשים יוצאים גם מזה בשלום.
אבל תכל’ס, מתי הפעם האחרונה שהייתי ממש שמח?
לא לרגע.
לחודש? לשבוע? ליום?
לא הצלחתי לזכור דבר כזה.
זה שבר אותי עוד יותר.
איך אני, עם כל החוכמה והיכולת
לא מרגיש שזה נדבק אלי. שטוב לי.
הבור הזה, ההבנה הזו, שבגיל 48,
אין לי כלום
היו ללא ספק נקודת השפל של חיי.
רק ששם, בתוך החושך המטורף הזה-
קרה פתאום משהו.
ויתרתי.
ידעתי שכלום לא יעזור.
הפכתי לעלה נידף ברוח.
לא מנטור, לא גיבור, לא רץ למרחקים ארוכים.
סתם איש.
שבור, כושל, עם שורשים עמוקים שלא שווים כלום בלי שמחה.
פשוט ויתרתי.
לא היו לי תוכניות, לא היו לי מחשבות, לא היה כלום.
רק ויתור.
פשוט נשכבתי אחורה במיטה,
ואמרתי לעצמי:
כל מה שעשיתי עד עכשיו לא נחשב.
הנה התוצאה הסופית. כישלון.
החברה הכי טובה שלי- איננה.
הזוגיות שלי ורוב החברים שלי- אינם.
המשפחה שלי- שבורה וכואבת ומפורקת.
העסק, בבת עיני… יש כזה דבר בכלל או שנשארו רק חובות?
ואז הגיע פתאום, משום מקום, זיכרון ילדות.
אני בן 4 או 5.
אמא שלי לקחה אותי לבדיקה בקופת החולים,
וכשהיא החזירה אותי לגן כולם היו בחוץ, שיחקו בחצר.
איפה היית? הם שאלו אותי מעבר לגדר.
איפה הייתי? פחחחח
אמא שלי לקחה אותי לבדיקת קוסמות, שיקרתי.
וגילו שאני יכול להיות הקוסם הכי טוב בעולם!
הם כולם מחאו כפיים, ואני ניסיתי בזחיחותי לעשות גלגלון
והתרסקתי על הריצפה.
בהתחלה צחקתי מהזיכרון הזה,
איזה ילד מחרטט בביטחון הייתי כבר אז.
אבל אז הבנתי למה הזיכרון הזה עלה.
ניסיתי להעלות בדימיוני את הילד שהייתי.
סליחה, אמרתי לו בדמעות.
אני מצטער שאיכזבתי אותך.
לא יצאת קוסם בסוף.
אולי בדחן. עולב.
אני ממש מצטער שככה זה יצא.
זו לא אשמתך. זו אשמתי.
הוא חייך אלי ואמר:
ברור שאתה קוסם, אתה רק עוד לא מבין את זה.
פשוט עשית קסם היעלמות.
עכשיו תמצא אותך.
הדמות שלי כילד נעלמה
ולא הצלחתי לחזור ולדבר איתו.
אבל משהו השתנה פתאום.
פתאום… כאילו היה בי משהו אחר.
זה לא קרה ביום או יומיים.
כן, זה גם דרש ממני לעבור תהליך אישי עם ליווי,
ולהוציא מעצמי משהו שלא היה שם קודם.
פתאום משהו חדש נוצר בי.
רעיון חדש, תקווה חדשה.
וההבנה שהילד שהיינו פעם הוא המפתח להכל.
כשטוב לו, טוב לנו.
חזרתי למעבדה הפרטית שלי והתחלתי ליישם את ההבנה הזו
דרך מאות שעות אימון.
עוד תרגיל, ועוד חידוד, ועוד תובנה.
הכל התחיל להתחבר לאט לאט בחלקים של פאזל
שצריך להרכיב בלי תמונה סופית אלא רק עם אמונה עצמית ונחישות.
והתוצאות… וואוו. איזה דברים ראיתי.
ולאט לאט הכנסתי את הצוות לדבר החדש הזה.
עוד צעד ועוד צעד.
מתוך השבר המגדלור הפנימי שלי התגלה אלי,
ולשמחתי מצאתי את הדרך לעזור לאחרים לגלות אותו.
והתגלית הכי גדולה?
שגיליתי למה לא הייתי מאושר.
לקחתי הרבה מידי משאבים מהחיים שלי
כדי לשלוט על מה אנשים אחרים חושבים עלי.
במקם להפנות את הכוח שלי פנימה, הפניתי אותו החוצה.
במקום לקחת את כל משאבי הרוח והנפש שלי קדימה,
לקחתי אותם הצידה,
ולימדתי את עצמי להיות מקבץ נדבות ריגשי.
כמו כולנו.
במקום אהבה עצמית
ביקשתי תחליף סם שבא בדמות תשומת לב,
מסניפים אותו דרך שליטה.
אבל כשנגמלים ממנו,
כשמרפאים את הילד הפנימי,
הכל מסתדר.
המשאבים שלנו מופנים קדימה,
פנימה, וזה האוצר הכי גדול שראיתם בחיים.
ככה הם צצו, השלבים לעבור בדרך הזו.
הילד, הסירה, העתיד, המגדלור.
וזה מ-ו-ש-ל-ם!
ליטושים אחרונים,
ואנחנו שם.
עוד רגע האור הפנימי שלנו ,המגדלור, יאיר לעולם.
שבוע נפלא
אלי שחף והצוות המתרגש.
נ.ב.
מי שטרם קרא את ההסברים של התפיסה מאחורי השיטה החדשה
מוזמן לעשות זאת כאן:
שיטת המגדלור
תגלית המאה
16 תגובות
השאר תגובה
אתה חייב להיות מחובר כדי לכתוב תגובה.
אלי , מה שמגניב איתך זה הכנות והאומץ.
לא הרבה מאמנים (בטח לא כאלה שפותחים בי׳ס ) , שהם לא מבסוטים או מרגישים כישלון . זה כשלעצמו שיעור גדול וכוח גדול.
והאומץ לקום לערער להתערער ליצור רעיון ללמוד ללטש תוך כדי ריצה .
סחטיין
תודה רבה!
אלי היקר,
נקודות שבר באות תמיד לפני פריחה מחודשת. ללא ספק כמאמר הקלישאה – הפכת לימון ללימונדה.
אני זןכרת פוסט שלך, כנראה בתחילת המשבר בו כתבת שאפילו מוטיבציה לרוץ אין לך ועניתי לך – תהיה שם, במקום הנמוך. תן לעצמך את הזמן להתאבל על מה שנגמר.
והנה … אתה כאן עם שפע תובנות והבנות על עצמך.
ברוך בואך לעולמך החדש.
(הקישור למאמר על שיטת המגדלור לא עובד. אשמח לקרוא אותו)
תודה רבה.
הנה שני הקישורים לקרוא על השיטה:
1. https://hergelim.com/%d7%a9%d7%99%d7%98%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%92%d7%93%d7%9c%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%aa%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/
2. https://hergelim.com/התגל
ית-הגדולה-של-המאה/
אלי היקר ,
אם היית יודע כמה ההשפעה שלך חזקה …היית מבין שאתה תותח על חלל בכל רגע ביום לנשום נחת.
לא יודעת כמה אתה זוכר אותי מהסדנאות , ובכל אופן גם אני כמטפלת מטופלת מאומנת כל הזמן ומכל הסדנאות כולן שלך השפיעה עלי ביותר.
אני מוקירה על הזכות ללמוד מהמאסטר
אז הזדמנות לאחל לך אושר
ושוב פשוט לומר ת ו ד ה .
תודה רבה מיטל:)
כל כך מרגש לקרא את המילים שלך, אני אמנם רק תלמידה שלך, אבל פשוט אי אפשר לפספס את זה שמשהו מדהים עובר עליך תוך כדי תנועה.. וכל כךךךך רואים ומרגישים את זה . אני לצערי עוד לא מכירה את המגדלור ואין לך שמץ של מושג כמה אני סקרנית ומחכה לו. מהרגע הראשון שדיברת עליו, הניצוץ בעניים לא השאיר שום מקום לספק – משהו ענק ומקסים קורה שם ואני בציפיית על לקחת בו חלק. רואה את הקסם קורה בך מולנו ומבינה עד כמה חזק ועוצמתי מה שגילית. מעריצה את הדרך! את הכנות! את הפתיחות המדהימה והלא מובנת מאליה ולו רק בגלל שזה דווקא אתה. עבורי זו השראה! אתה לגמרי השראה! מרגשת ומעצימה! אין ברכה ביקום שאני לא שולחת לך, שרק תחייך, תצמח, תשיג ותגשים כל הזמן! וכמו שאומרים אצלנו- שתמיד תרגיש נאהב- בעיקר וקודם כל על ידי עצמך! בדיוק כמו בסיפור המקסים הזה. רק תשאיר לנו קצת מקום… לא יכולים שלא לאהוב אותך גם! ?
תותח גם בעוצמות המקצועיות והמטורפות שלך וגם באישיות שאני זוכה להכיר. שאפו ענק!
וואוו. תודה רבה! איזה כיף. לכבוד הוא לי
התלבטתי אם להגיב, ישבתי לפני בערך 3 שנים בכנס שעשית, סיפרת על עצמך, על ההישגים, על המשפחה, על הריצה, על היעדים….
ויכולתי לראות בעיניי רוחי: את הבית האישה הזוגיות המופלאה (כך דמיינתי אותה), הריצות בשדות והחזרה לבית שמח,ילדים,משפחה, לארוחת ערב עם האישה.
וחשבתי לעצמי למה לי זה לא קורה? איך זה שכולם סביבי מצאו את האחד/ת שלהם ואני מחפשת אותו כבר שנים.
כמה הייתי רחוקה מהאמת! או לפחות כך נדמה מהפוסט הכל כך אמיץ שלך.
כמה האופן בו אנחנו נוטים לשפוט,לבקר, לדמיין, לרצות את מה שיש למי שנמצא מולנו יכול להיות כל כך רחוק, כל כך אחר, ממה שאנחנו מדמיינים.
הפוסט שלך הוא בהחלט שיעור בחיים עבורי!
אתה מעורר השראה מעצם היותך אתה, תודה.
תודה רבה. אני שמח שיכולתי לתת לך פרספקטיבה אחרת
הגיע הזמן שעולם ההתפתחות האישית והמנטורים הגדולים בתחום יגלו את העבודה התודעתית האמיתית על החיים?.
וילמדו אנשים לייצר קודם כל אהבה עצמית אחכ יש הכול ❤️
וזה בדיוק מה שעשיתי עם שיטת המגדלור. כנראה הייתי צריך לגעת בתחתית קודם
ראיתי אותך שנה לפני הקרונה ושמעתי עלייך רבות שמחה האור הגדול הגיע ♥️
אתה איש מיוחד מלא תובנות יפות על החיים,
לכולנו תקופות בחיים של צמחיה, שיהיה בהצחלה לך
תודה רבה
תמיד ידעת לכתוב ולספר. שנה שלמה הייתי איתך בנבחרת 14. התפעלתי. אפילו בסוף קראתי לך אדמור. כששמעתי שהתגרשת התנפץ לי משהו בפנים. בשבילי זוגיות היא אבן בוחן אמיתי לכל הערכים שאנחנו מביאים לעולם. ואני נשואה במורכבות גדולה 36 שנה. תביאו את השמש, אמרת. כשאתם נכנסים הביתה תביאו את השמש. ופתאום השמש שלך כבתה. מאד מסוקרנת להבין את הפער? איך? למרות מה שהסברת?
אז כיום, למרות שאתה מוכשר על חלל, אני חוששת ללמוד ממך . אתה כריזמטי, מנהיג, יצירתי. אבל בשבילי יש כאן משהו שמזהיר. זוגיות שכבתה אחרי 25 שנה. שלושה ילדים. יש כאן פנס גדול שזוהר ומזהיר.
אני מסכים שיש כאן עניין של ערכים שאנחנו חלוקים עליו. בואי נניח שאת עובדת בעבודה שהיא כל חייך 23 שנה, ואז משהו מתקלקל שם. הם לא משלמים משכורת, אולי גם בגלל שאת לא עבדת מספיק טוב, אולי לא. האווירה שם עכורה, וכלום לא הולך. בחברה אין כסף יותר, והכל רק עצב, דחייה ותיסכול. למרות כל היועצים והטיפולים והאימונים לצוות כלום לא עובד. תישארי לעבוד שם? אני בטוח שלא.
זוגיות זה אותו הדבר. גם אם תביאי את כל השמש בעולם זה לא יעזור כשמדובר במשהו שמת. לבוא עם חיוך וגישה טובה לא מעיר גופות. בוודאי שנעשו המון טעויות בדרך, אבל הן כבר נעשו ומדובר בגופה.
להישאר סתם כשני אנשים אומללים שניסו הכל אבל מה שהיה ביניהם מת, זה לוותר על האושר שלך. זו אולי החלטה ערכית, רק לא ברור לי מה הערך המוביל בישיבה ליד גופה. לכל אדם מגיע להיות מאושר, להיות נאהב, לאהוב, להנות בחיים שלו ולהרגיש ייעוד. אם כלום לא הולך, צריך לשנות. את יכולה לבחור להסתכל על מה שאת רוצה, אבל אין טעם להישאר ברחוב ללא מוצא, עם אנשים ריקים ועצובים. אני בוחר באושר.
אם איבדת בי את האמון- זה שלך ואני מקבל את זה. אני בוחר בי, בילדים שלי- שלא יראו זוגיות עצובה וינהלו כזו בעצם בבוא יומם. את תיבחרי רק את מה שטוב לך.
מילה אחרונה… אנשים צומחים ממשברים בחיים. לצערי ככה זה. אף אחד לא לומד כלום מחופשה בתאילנד. אני הייתי צריך לקרוס כדי לגלות את עצמי מחדש, למצוא את האהבה החדשה שלי ולדעת שאני יכול לעשות כל כך הרבה יותר. וזוהי ללא ספק ההחלטה הנכונה עבורי.