כולנו מכירים את קוקה קולה.

יש להם בקבוק עם נוזל שחור ותווית אדומה שכל אדם בעולם מכיר.
מוכרים אותו מאז 1886.

אחרי בערך מאה שנות הצלחה של המוצר המבריק הזה,
קוקה קולה החלה לאבד נתח שוק לטובת פפסי המתחרה.
המכירות החלו לצנוח,
והנהלת החברה הבינה שחייבים לעשות משהו דרסטי.

אחרי מחשבה ארוכה החליטו לייצר משקה חדשני ומתוק יותר.
גם הוא שחור,
אבל בטעם שונה למדי.
אחרי תהליך פיתוח ארוך, היה להם ווינר ביד.

מבחני טעימה הוכיחו שזהו מוצר מצוין,
ורוב הטועמים במבחני טעימה עיוורת
העדיפו אותו על מוצרי קוקה קולה האחרים וגם על פפסי.
זה היה בדיוק הרעיון לפריצת הדרך שהחברה חיפשה.

באפריל 1985 קוקה קולה השיקה בלילה אחד את ה “NEW”
שהחליף את הקולה הישנה על המדפים.
המטרה היתה להחליף את הטעם המיושן בבקבוק חדש בטעם חדש,
ולהביא לאמריקנים משהו חדשני, צעיר וטוב יותר ללא ספק.

זה היה מהלך שיווקי מבריק,
אבל כזה שהתפוצץ להם בפנים.

מול מטה החברה באטלנטה החלו הפגנות.
למעלה מ 40 אלף מכתבים התקבלו במטה,
שמוחים נגד ההחלפה בין המוצרים.

רבים מלקוחות החברה החרימו אותה במחאה על היעלמות הקולה הישנה,
ואחד ממנהיגי המרד, גיא מולינס,
אף הקים תנועת מחאה נגד קוקה קולה שמנתה 60 אלף איש.

קוקה קולה נאלצה לבטל את המהלך
והחזירה את הקולה הקלאסית למדפים במקום המוצר החדש.
על הרבה פחות מזה מפטרים מנהלים בכירים,
וכאן אבדו מיליונים רבים של דולרים ועשרות אלפי לקוחות.

לאחר תום הסערה,
כשהחברה ניסתה לפייס את גיא מולינס ואת אנשיו,
הם גילו שהוא השתתף במבחני טעימה בעבר ואף העדיף את ה NEW על הקולה הותיקה.

אז מה לעזאזל קרה כאן?
הרי הוכח ללא ספק סטטיסטי
שה NEW היה טעים משמעותית מהקולה הקלאסית.
זה אושר אינספור פעמים על ידי טועמים.
אז לא היה כאן עניין של טעם.
אפילו מנהיג המרד אישר את זה בעצמו.

אז מה קרה כאן? למה המחאה?

היה כאן עניין של מחסור!

הקולה הותיקה והמוכרת, מקור לתחושת חמימות וודאות, תחושה של בית- נעלמה,
ובמקומה היה משהו אחר.
אולי טוב יותר- אבל זה לא משנה.
בני אדם כמעט תמיד יסתכלו על מה אין ולא על מה יש.

מה יותר נפוץ…
חשיבה שלילית או חיובית?
אם לילדים היה יום נפלא ובסוף סירבת להם לארטיק,
אם נשאל אותם איך היה היום שלהם, מה תהיה התשובה?
זוועה!

אם יהיה לי יום מעולה,
ובסופו מישהו יעליב אותי…
איזה טעם ישאר לי בפה?

הנטיה היא להסתכל על מה אין,
כי רק כך יכלו בני האדם בעבר לשרוד.
הביולוגיה האנושית תוכנתה תמיד לזהות חוסרים, בעיות, תקלות-
כי כל אלו מאיימים על קיומנו.
כשאין מספיק אוכל, פרנסה, מים או מחסה-
אנחנו בסכנה, וכדי לשרוד כדאי לבדוק כל הזמן שאין מחסור כזה.

הבעיה היא שהתכונה הזו, שאיפשרה לנו לעבור אסונות גדולים,
יכולה לתקוע אותנו במקום של הישרדות,
במקום במקום של אושר.

אני רואה את התופעה הזו המון כשמדובר בשינוי הרגלים.
אנשים מסתכלים על מה הם מפסידים במקום על מה ירויחו.
למשל, למה אנשים לא מפסיקים לעשן?
כי הם מסתכלים על מה יקרה להם בתהליך ההפסקה (אהיה עצבני, אשמין, זה לא יצליח)
ולא על התוצאה של ההפסקה.

מה קורה למי שעושה דיאטה ו”חוטא”?
הרי כמה נזק כבר אפשר לעשות ביום אחד?
ההגיון מכתיב להמשיך בדרך למרות נפילה…
אבל זה לא עובד ככה בשטח!

רוב האנשים מסתכלים רק על מה שאין ומפסיקים.
וזה למרות שהסיכוי להקפיד לאורך החיים על 100% הצלחה הוא לא קיים.

אם ננסה לנתח את עצמנו, נראה שברוב המקרים מה שמונע מאיתנו לנסות דברים
זה הפחד ממה יקרה אם לא נצליח.
כלומר, אנחנו מסתכלים על מה שאין במקום על מה שיש או מה שיכול להיות.

עכשיו, בואו ננסה לראות מה ההשפעה של התכונה הזו עלינו.
על תהליכי שינוי שלא עובדים ב 100%,
על מערכות יחסים, קריירה, גידול ילדים-
או כל תהליך ארוך טווח, שהסיכוי שלו להצליח במאה אחוז הוא אפס אחוז.
הרי תמיד אנחנו בתחום האפור.

המסקנה שלי היא שאחד ההרגלים הכי חשובים הוא ללמוד להסתכל על “איך כן”,
ולא על “למה לא”.
הרעיון הוא לסגל עצמנו את היכולת להסתכל על הפן החיובי של הדבר,
ולא רק על הפן השלילי שמאפשר לנו לשרוד.
כיוון שבמקרה של הצלחה- רק נשרוד.
ואני מניח שכל מי מכם שקורא מקווה לעצמו יותר מזה.

הנה הזדמנות ללמוד יותר על ההרגלים האלו,
שמשותפים למצליחנים-
הם לא מורכבים להבנה, רק באים עם קצת קושי בביצוע לאורך זמן.
אבל גם לזה יש פתרון.

אני מסביר הכל בבוקר של הרגלים מנצחים.
4 שעות של לימוד מלא חוויות.
אלמד שם 4 הרגלים- קודם את התיאוריה,
ואחרי ההפסקה אתן מפתחות ליישום.
ביום שישי האחרון קיימתי את האירוע הזה שכל הכרטיסים אליו נמכרו שבועות מראש,
אם רשימת המתנה של קרוב ל 30 איש שהתחננו להיכנס-
ופשוט לא יכולנו להכניס אותם.

האירוע הבא ב 6.9 כבר כמעט מלא.
מתוך 200 המקומות באולם,
נכון לעכשיו 131 נתפסו.
אני מעריך שדי בקרוב נסגור את ההרשמה,
ונגרום לכל מי שחיכה להצטער.

ההרשמה לבוקר הרגלים מנצחים כאן.