אתמול בקורס מגדלור הבנתי משהו מטלטל על אשמה ובושה.

כל אדם יוצא מרחם אמו עם תחושה שהוא "מלוכלך"ולא ראוי. זו לא המצאה – זו החלטה שהעובר מקבל עוד בבטן אימו.
למה? כי התינוק רואה שההגעה שלו משנה את היחסים בין ההורים. הזוגיות נפגעת, והתינוק מפרש:"זו אשמתי"
וכך נולדת האשמה העמוקה ביותר: עצם הקיום שלי הוא נטל על אחרים.

אנחנו גדלים ואז משקיעים אינסוף אנרגיה בלהוכיח לעצמנו שאנחנו כן ראויים. שאנחנו לא נטל. שיש לנו זכות קיום.
ומפה בדיוק מגיעה הנטייה להאשים את עצמנו בכל דבר שמשתבש.

כשמישהו עוזב אותנו – זו אשמתנו.
כשאנחנו נכשלים – יש משהו פגום בנו.
כשמישהו כועס עלינו – בטח עשינו משהו רע.

האמת? רוב הדברים שקורים בחיים לא קשורים אלינו בכלל. ובטח שלא "אשמתנו"
אז בפעם הבאה שאתם תופסים את עצמכם במחשבה "זאת אשמתי", עצרו רגע!

האם באמת יש פה אשמה? או שזו רק הדי של אותה החלטה עתיקה שקיבלתם עוד לפני שידעתם לדבר?
אנחנו במגדלור מלמדים איך לזהות ולשחרר את שכבות האשמה העמוקות האלה.כי כשהן משתחררות – החיים פשוט נפתחים.

מזהים את עצמכם? מוזמנים לשתף בתגובות.

או, אם אתה מאמן או רוצה ללמוד מקצוע משמעותי – בוא ללמוד איך לעשות את זה בעצמך.
[לפרטים על קורס הכשרת מאמני פארותרפיה- לחץ כאן]