נתקלתי במשהו מעניין בקליניקה השבוע.

מטפלת צעירה שיתפה אותי: "אני רואה שהלקוחה שלי מדברת על הבעיה שלה, ואני כבר מזהה דפוסים ברורים – אבל משהו בי פשוט חושש להגיד לה את זה."

האמת? זו תופעה נפוצה מאוד אצל מטפלים ומאמנים.

אנחנו רואים משהו חשוב, אבל מפחדים לשאול את השאלה ה"קשה" כי:

• אולי זה יפגע בלקוח
• אולי אני טועה
• אולי זה יהרוס את הקשר

אבל כשאנחנו כותבים את השאלה הקשה למגירה במקום לשאול אותה בקול רם – אנחנו לא באמת עוזרים ללקוח שלנו.

לפני כמה שנים נתקלתי במקרה דומה. ישבה מולי אישה שסיפרה על הקשיים שלה בעבודה. הרגשתי שיש משהו עמוק יותר, אבל חששתי לשאול. בסוף לקחתי נשימה עמוקה ושאלתי: "תסלחי לי, אבל אני תוהה אם הקשיים האלה קשורים למערכת היחסים עם ההורים שלך?"

היא הביטה בי בדמעות ואמרה: "סוף סוף מישהו שואל את השאלה האמיתית."

הפחד לשאול הוא לא על הלקוח – הוא שלנו. הוא על הדימוי העצמי שלנו כמטפלים.

אתם יודעים מה עוד גיליתי? כשאנחנו שואלים את השאלה "הקשה" מתוך מקום של כבוד ואכפתיות אמיתית – הלקוחות מקבלים את זה באהבה.

כי בסוף, זה מה שהם באו לחפש: מישהו שיראה אותם באמת.

ואם אתה מרגיש שעדיין קשה לך לשאול את השאלות האלה – אני מזמין אותך ללמוד איך לזהות את החסמים שמונעים ממך להיות המטפל האמיתי שאתה יכול להיות.

או, אם אתה מאמן או רוצה ללמוד מקצוע משמעותי – בוא ללמוד איך לעשות את זה בעצמך.
[לפרטים על קורס הכשרת מאמני פארותרפיה- לחץ כאן]